הכנס השנתי של תגליות שנערך ב- 14 לנובמבר 2008 בתיאטרון גבעתיים, עסק הפעם בנושא יוצא דופן: הארכיאולוגיה בראי האמנות, הספרות, התיאטרון והקולנוע. בשנים האחרונות פורסמו בארץ מחקרים רבים העוסקים במתח בין האמת הארכיאולוגית-היסטורית לבין האמת הספרותית-היסטוריוגרפית (ר' למשל: לוין ומזר 2001, נאמן תשס"ב, פינקלשטיין וסילברמן 2003, 2006). רוב החוקרים מסכימים היום כי יש להתייחס למקורות המקראיים כאל טקסטים אידיאולוגיים שנכתבו בפרקי זמן שונים והתקדשו ברבות השנים. גם המתנגדים לגישה המינימליסטית כמו למשל, זרטל (2005) וקנוהל (2008), סבורים כי יש להתייחס אל סיפורי ראשית ישראל בזהירות ולברר את מידת הרלוונטיות שלהם בעזרת ממצאים ארכיאולוגים ומקורות היסטוריים נוספים.
סופרים, מחזאים, קולנוענים ויוצרים אחרים שאינם נדרשים להיכנס לעומק הפולמוסים האקדמיים הללו, משתמשים בידע הארכיאולוגי כתפאורה ביצירותיהם. ספרה של יוכי ברנדס מלכים ג' נמנע מלכתחילה מלדון בשאלה "מה היה" – אלא מה סופר שהיה (וראה להלן). מבחינה זו מצטרפת ברנדס לסופרים אחרים שהשתמשו במקרא כבסיס לכתיבתם בדומה לאניטה דיאמנט (האוהל האדום), שלומית אברמסון (מעשה תמר) ומאיר שלו (עשו). אחרים בחרו להתמקד בכתיבת רומן המבוסס על דמות היסטורית ידועה כמו למשל - רוברט גרייבס (אני קלאודיוס), מרגריט יורסנאר (זיכרונות אדריאנוס), משה שמיר (מלך בשר ודם) ויורם צפריר (חיי יוסף – הספר הגנוז- ר' להלן). גיבורים היסטוריים ואירועים דרמטיים מהעבר כמו התפרצות הויזוב (פומפיי/ רוברט האריס, ימי פומפיי האחרונים/ אדוארד בולוור ליטון), מלחמת טרויה (שירתה של טרויה/ קולין מקאלוג) ומסעות הצלב (המטוטלת של פוקו/ אומברטו אקו) שמשו מאז ומעולם מקור השראה בספרות היפה כמו גם בתיאטרון ובקולנוע.
הספר והסרט שבא בעקבותיו, צופן דה-וינצ'י של דן בראון, שנמכר בלמעלה מ- 60 מליון עותקים מהווה דוגמה בולטת לחזרתו של ג'אנר הגיבור המתחקה אחר תעלומות העבר. היסטוריונים וחוקי דתות הצביעו על העיוותים הרבים שמוזכרים בספר זה, כמו למשל, שעבודת בית המקדש בירושלים כללה בין היתר פולחן מיניות עם כהנות בעוד שביהדות נשים כלל לא שרתו בקודש. דוגמה נוספת היא טענתו של בראון כי מרים המגדלית הייתה נצר למשפחת המלוכה בשל השתייכותה לשבט בנימין, בעוד שאין לעובדה זו כל ראיה היסטורית ויתרה מכך, בימי בית שני לא ניתן היה להתחקות אחר זהותם השבטית של היהודים שהתגוררו בארץ.
הציבור הרחב נוטה לראות את העבודה הארכיאולוגית כעיסוק יוצא דופן, הרפתקני ומאתגר. הזירה של אתר החפירות במוסול שבעיראק שימשה את אגטה כריסטי לכתיבת רומן בלשי מצליח שהופק לסרט (Death in Mesopotamia / בעברית: הנדון למוות ברח). כריסטי שנישאה לארכיאולוג מקס מלואן שחפר באתר, הכירה היטב את אופי העבודה הארכיאולוגית והדבר ניכר היטב בספרה. סופרת נוספת ששאבה השראה ממקצוע הארכיאולוגיה היא צרויה שלו. למרות שספרה תרה עוסק כמו יתר ספריה במשבר בחיי נישואין, היא מצאה לנכון להיעזר בספרו של רייך הזמנה לארכיאולוגיה כדי לשוות לחייה המקצועיים של הגיבורה נופח אמין יותר. דמות נוספת שזכתה לפופולאריות רבה בכל רחבי העולם הוא פרופסור אינדיאנה ג'ונס שהסרטים בכיכובו של אריסון פורד הפכו אותו ללא ספק לארכיאולוג המוכר יותר בעולם (ור' להלן).


ארכיאולוגיה בראי המדיה האמנותית, ספרותית ואדריכלית
כנס תגליות הפגיש השנה חוקרים ויוצרים שטרם זכו לחלוק את דעותיהם על בימה אחת. ראשון הדוברים - פרופ' רוני רייך מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, הרצהעל המחקר הארכיאולוגי כמקור השראה תרבותי בהקשר לספרות יפה, שירה, אמנות הפיסול, סמלים על מטבעות ועיצוב ארכיטקטוני. נושא הרצאתו של פרופ' שמעון לוי מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א עסק בתיאטרון (ישראלי) כארכיאולוגיה(עברית), הסופרת יוכי ברנדס דיברה על המקורות החבויים של ספרה האחרון - מלכים ג' ואילו פרופ' יורם צפריר מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הרצה על נסיבות כתיבת ספרו חיי יוסף - הספר הגנוז כארכיאולוג חופר וחוקר את ימי בית שני. אחרונת הדוברים זהר אלטמן מהחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א הרצתה על אינדיאנה ג'ונס כארכיאולוגיה קולנועית.

הרצאת המבוא של רייך החלה בסקירת נושא השפעת הארכיאולוגיה על הספרות היפה. הטרילוגיה של זונלייטנר ילדי המערות (1918 - 1920), מתארת את הרפתקאותיהם של שני ילדים שנאלצים לדאוג לכל מחסורם בכוחות עצמם באופן המזכיר את מציאות חיו של האדם הקדמון. רייך ציין כי ספרים אלה היוו מקור השראה לצעירים רבים שכמותו בשנות ה- 50 וה- 60. סדרה זו אחת הראשונות בג'אנר, הובילה אחריה סדרות דומות אחרות כמו למשל, ספריה של ג'ין אואל (שבט דב המערות, עמק הסוסים ועוד). ספרו של מיצ'נר המקור שתורגם לעברית, זכה בארץ לפופולאריות רבה משום שהתמקד בהיסטוריה של עם ישראל מהעת העתיקה עד לעת החדשה כרצף אחד. בספר נכללו מושגים מדעיים כמו "תל" ו"שכבות סטרטיגרפיה" וכן איורים ותוכניות שהועתקו מדוחות החפירה של משלחת שיקגו במגידו.
גילויים ארכיאולוגים ויצירות אמנות מהעולם העתיק עוררו את השראתם של משוררים ישראלים בולטים ובהם טשרניחובסקי (לנוכח פסל אפולו, 1899) ואלתרמן שכתב שיר הלל לאתר הכנעני שהתגלה בתל קסילה (העיר החדשה, 1948):


"נסתכל בעובדות ונביט גם ברקע:
הנה שער. חצר. חדרים. דירה.
אי עקרת הבית?
יצאה לה לרגע
במאה השמינית שלפני הספירה."

אמנות הפיסול הישראלי הושפע אף הוא מממצאים עתיקים שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות: הפסל יצחק דנציגר למשל, פעל מתוך הכרות עמוקה ומובהקת עם אמנות כנען, אשור, מצרים ויוון. פסלו נמרוד שנוצר בשנים 1938 - 1939 מאבן חול נובית, נחשב עד היום כאחת מהיצירות החשובות בתולדות האמנות הישראלית בכלל ותנועת "הכנענים" בפרט. תנועה אידיאולוגית-תרבותית זו שנוסדה בשנת 1939 והגיעה לשיאה בשנות הארבעים של המאה ה-20, השפיעה על כל תחומי המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ. מוביליה ניסו ליצור המשך ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי שחזר לארצו בעזרת קוד תרבותי חדש-ישן שנותק במתכוון מהמסורות הגלותיות. בשנת 1958 יצר דצינגר קיר אבן בכניסה לקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, ובו משובצים תבליטים עם מוטיבים חומריים מחפירות ארכיאולוגיות בחצור (כפות הידיים ממקדש האסטלות) ויהודה (חרפושיות מטיפוס "למלך").
סמלים קדומים מעטרים את מטבעות ישראל כיום. חלקם לקוחים ממטבעות עתיקים (שושן, גביע, קרן שפע כפול על מטבעות שקל ושני שקלים), מפריטים אדריכלים (כותרת פרוטו-יונית על מטבע חמישה שקלים) או מתבליטים (מנורה שבעת קנים על מטבע עשר אגורות). רייך סיים את סקירתו המקיפה בהצגת מבנים מודרניים שנבנו בהשראת הפנתיאון ברומא. צורת הרוטונדה של פנים המבנה ומבנה הגמלון בחזיתה, השפיעה על אדריכלים רבים שבנו בתי מידות באירופה וארה"ב כמו למשל: בטירת מרוות' (Mereworth Castle) שנבנתה עבור קולין צ'פמבל (1676-1729), בוילה צ'יסויק (ChiswickVilla ) עבור הלורד בורלינגטון (1694-1753) או בבית הנשיא השלישי של ארה"ב תומס ג'פרסון (1743-1826) במונטיסלו (Monticello ).


העבר בראי התיאטרון ישראלי העכשווי
הדובר השני בכנס תגליות - לוי, בחן כיצד הארכיאולוגיה שימשה ועדיין משמשת כלי לבניית אידיאולוגיה לאומית. החוקר מצא קשר בין הבמה התיאטראלית לבין "הבמה" של אתר החפירות שכן שניהם בנויים להבנתו על עקרון אחד - שיחזור מימדי הזמן והחלל. הארכיאולוגיה מגלה עניין בחורבות עתיקות ובממצאים חומריים בעוד שהתיאטרון מעוניין בדבר אחר- בערכי-אולוגיה, ולו כדי להנציח ערכים אידיאולוגיים הנוגעים בסוגיות של דת, לאום וחברה.
הערך המוסף של הארכיאולוגיה הישראלית אופייני לדעתו לעם החוזר לארצו ומנסה למצוא צידוקים למעשהו זה. ההחלטה עד איזה עומק לחפור נובעת לא רק מכתבים מקודשים ומהשערות היסטוריות, אלא מרצון להוכיח שאיננו רק כאן אלא מִ-כּאן, "אנא מן בילאדי", כהגדרתו. משה דיין, כדוגמה לא סתמית, כמעט קיפח את חייו באחת מחפירותיו הפיראטיות, בעודו מנסה להתחבר למקורות שטמונים באדמה. אולם הוא לא היה לבד – אנשי צבא רבים עסקו בראשית ימיה של המדינה בתחביב מסוכן זה. מחזאים עבריים מאז המאה ה-19 ניסו אף הם להתחבר לעברם אם כי לדעת לוי, הם היו ביקורתיים יותר כלפי עצם הנהייה לעבר אותה עבריות מתחדשת. יהודה יערי בביבליוגרפית המחזה העברי עד 1956 מונה, למשל, חמישה מחזות על הורדוס, כ-20 על החשמונאים, ועוד כמה וכמה על מצדה, על עזרא ונחמיה; לצד מאות מחזות על דמויות מקראיות, משנאיות, חשמונאיות ומכבים, הקשורות בהכרח (תיאטרוני, לפחות, ודאי אידיאולוגי-ציוני) עם המקום ועם החלל - כהוכחה המעוצבת על-פי דגם האתר הארכיאולוגי.
בספרו על הרפרטואר הקאנוני העברי (לוי ושואף, 2002) מונה לוי מספר דוגמאות של מחזות הנשענים על דמויות ואירועים היסטוריים ובהם: צור וירושלים, אכזר מכל – המלך, מיכל בת שאול, לילה במאי, חבלי משיח, מושל יריחו, סינדרום ירושלים, ובבתא. ההצגה דיוניסוס בסנטר – של תמר ברגר (1988), זכתה מלוי לתשומת לב נפרדת ולשבחים רבים, משום שהיא בנויה כארכיאולוגיה בימתית ועוסקת בסבל השוואתי, חפירה במוסר ובעבר האישי השזור בהווה הציבורי. ההצגה מספרת את סיפורו של המקום עליו ניצבים כיום הקניון ומגדל המגורים של דיזנגוף סנטר בתל-אביב, מקום המייצג במידה רבה את סיפורה של העיר הקטנה שהפכה למטרופולין, כמשל לסיפורה של ההתיישבות הציונית בכלל על הרס ובנייה שבה, הזיכרון והשכחה.


ארכיאולוגיה, מקרא וספרות
שלומעם, נער מן העיר צרידה שבנחלת אפרים, הוא אחת הדמויות המרכזיות בספרה האחרון של הסופרת יוכי ברנדס מלכים ג' לצד גיבורים ידועים יותר כמו מיכל בת שאול, דויד בן ישי ויואב בן צרויה. בהרצאתה הציגה ברנדס את השקפתה בנוגע לפולמוסים האקדמיים בין אנשי המקרא לארכיאולוגים החדשים. מאחר ובמילא אין בידינו לדעת "מה קרה באמת" אלא מה "סופר שקרה" לויכוחים הללו אין כל משמעות בעיניה.
בדרכה הוירטואוזית הציגה ברנדס דוגמאות לבקיעים וסתירות שמופיעים כרמזים בתנ"ך ובספרות חז"ל. אחד מהם, הוא סיפור הקרב בין דויד וגולית שהוא ללא ספק, אחד האפוסים ההיסטוריים המפורסמים בעולם. בספר שמואל ב' (כא, 19) מופיע משפט סתום המספר כי אלחנן בן יערי הוא זה שהרג את גולית הפלשתי ("וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים). ספר דברי הימים א' (כ', 5), המאוחר לו שהיה מודע לסתירה, הוסיף כי אלחנן הרג את אחיו של גולית הידוע מסיפור שמואל א' (וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יָעִיר אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים). לדעת ברנדס סיפור זה נשמר בידי סופרים שפעלו מחוץ לקונצנזוס של בית המלוכה ביהודה והם אלה שהצליחו להחדיר אותו אל בין שורות המקרא.
נושא נוסף שנידון בהרצתה הוא נושא מעמדן של הנשים במקרא דרך סיפורה של מיכל בת שאול. בספרה מציירת ברנדס את מיכל כדמות פמיניסטית שהקדימה את זמנה ועל כן זכתה להערכה מועטה ולגורל קשה ומר. שלא כמו שאר הנשים במקרא, נאמר עליה כי אהבה את דויד, בעוד שעניין אהבתן של הנשים האחרות בתנ"ך כלל לא הוזכר כרלוונטי משום שנישואיהן הוסדרו כעסקאות לכל דבר, בין אב המשפחה לבעל המיועד.
ירבעם בן נבט זוכה מברנס ליחס שונה ממה שיוחסו לו במקרא. המנהיג שתואר כמי שעשה את הרע בעיני אלוהים וגרם לפילוג הממלכה המאוחדת – מתואר בספרה כדמות נאורה וכריזמטית בדרגתו של משה רבנו, לא פחות. מנהיגותו מהווה המשך ישיר למלכותו הצנועה של שאול שהמקרא אינו נוטה לו חסד כלל וכלל. הסופרת קשרה בין שושלת בית שאול לבין ההבטחה המוזכרת במקורות לגבי הופעתו של משיח בן יוסף במקביל להופעתו של משיח בן דויד. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב למשל בהקשר זה (במספד על הרצל, תרס"ד, 1904): "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים"... חז"ל אמרו שההספד יהיה על משיח בן יוסף שנהרג, וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד... ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה ומשוכללת... והנה מתחילה הוכנו ב' הכוחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה. יוסף היה המשביר והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר... ויהודה מיוחד לכוח ישראל המיוחד, "היתה יהודה לקדשו". וע"י קיבוץ שני הכוחות הללו היו שניהם מתעלים."


ארכיאולוג חוקר-סופר
היבט אחר לנושא הקשר בין המחקר הארכיאולוגי ובן הביטוי הספרותי נדון בהרצאתו של צפריר. ספרו "חיי יוסף – הספר הגנוז" (2000), העוסק באישיותו של יוסף בן מתתיהו וסיפור בגידתו באנשי יודפת עד להגעתו לפטרוניו ברומא, נכתב תחת שם עת בדוי (יורם אבי-תמר). צפריר פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית שחקר, לימד וכתב רבות על תקופת ימי בית שני והתרבות הרומאית בכלל, הסביר לראשונה בפני פורום מקצועי רחב את המניעים להחלטתו זו.
להבנתו, עבודת הארכיאולוג בנויה על פי טבעה משניים או שלושה רבדים: הראשון, ההכרחי ביותר, הוא תיאור וניתוח של הממצא החומרי המתגלה באתרים הנחקרים. כאן הארכיאולוג הוא ספק המידע והוא האחראי על הצגה מפורטת ונטולת פניות. בשלב השני, וזאת עושים רבים מן החוקרים, עולה הארכיאולוג שלב - אף שאינו חייב בכך - ורותם את ממצאיו למסכת של תובנות היסטוריות. בכך הוא חודר, בעצם, אל תחומו של ההיסטוריון. אולם לעתים נדמה לארכיאולוג כי הוא חש ורואה בעיני רוחו חלקי מציאויות שהם מעבר לאתיקה המדעית המקובלת. זהו למעשה השלב השלישי – נדמה לארכיאולוג שהוא יודע אך אין בידו ראיות מוצקות לכך.
במלאכת כתיבת ספרו חיי יוסף נדמה היה למחבר שהוא מבין, או מדמה נכונה, מהלכים אנושיים והיסטוריים שאירעו באותה תקופה על סמך היכרות אינטימית עם האתרים והממצאים החומריים המיוחסים לאותה תקופה. הוא סבור שהיכרות זו אפשרה לו לשחזר מהלכים היסטוריים אחדים – כמו למשל, את האירועים במצדה וביודפת על סמך תחושת שותפות אנושית עם ניסיונות שעמדו בפני גיבוריו בימים ההם: מלחמות, שכול, כאבי הגוף, ההיבריס ומשיחיות הכזב, האכזבה, אהבת הארץ ואהבות שבין איש ואישה. למרות שספרו של צפריר בורך כאמור "בטביעת עין" מיומנת של ארכיאולוג חוקר וחופר, הוא בוחר לבודד את ספרו זה משאר ספריו העוסקים בארכיאולוגיה של א"י בגלל המרכיב הבדיוני המשמעותי הנמצא בו.



אינדיאנה ג'ונס – הארכיאולוג האולטימטיבי של כל הזמנים
הדוברת האחרונה של כנס 'תגליות' זהר אלטמן, דנה בהיבטים מרכזיים בסרטי אינדיאנה ג'ונס – הארכיאולוג האולטימטיבי של כל הזמנים. אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה (1981), מסמן את תחילת שיתוף הפעולה בין ג'ורג' לוקאס וסטיבן שפילברג, שני המיתוסים הגדולים של הקולנוע האמריקאי בראשית שנות ה- 80. הסרט היה אחד המוערכים ביותר בקריירה של שני היוצרים וגם אחד מעשרת הסרטים המכניסים בכל הזמנים. כל אחד מהסרטים בסדרת אינדיאנה ג'ונס יכול להירשם כאחד מסרטי הפעולה העמוסים בהיסטוריה של הקולנוע. אם בסרט הראשון בסדרה - אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה, נרשם מאמץ מסוים לעגן את הגיבור בסביבה היסטורית אמינה, הרי שבסרט השני, אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור (1984), כבר שלט הכלל "הכל הולך" ("anything go"), כשם השיר של קול פורטר שפותח אותו. הצפייה בהם מזכירה מסע ברכבת הרים. אחת כזו אף הופיעה בשיאו של הסרט ולא לחינם הפך המתקן של אינדיאנה ג'ונס לפופולארי ביותר בפארק השעשועים "דיסנילנד".

היחס של הארכיאולוגים אל אינדיאנה ג'ונס הוא מורכב ומלא סתירות. בסרטים עצמם אין כאמור הצמדות יתרה לעובדות ההיסטוריות ובשל כך, לשיטתו של ג'ונס עצמו, נושא הסרטים איננו ארכיאולוגיה. יתרה מכך, באחד מסרטיו הוא פונה לתלמידו ואומר:
'Archaeology is about Facts; if you want the Truth, go next-door to the Philosophy Department!'

ג'ונס מציג את הארכיאולוגיה כתחום מסוכן, מסעיר, וריווחי במיוחד בעוד המציאות היומיומית של ארכיאולוגים אמיתיים רחוקה מהתיאור הזה. בזמן שהוא מוצא אוצרות, מציל את הנערה ונמלט מהאויב, רוב הארכיאולוגים מוצאים סיפוק בחשיפה והבנת העולם העתיק ולא במציאת אוצרות לטובת אוספים במוזיאונים. ובכל זאת, במחקר שדה אקדמי שנעשה ב- 2005 באוסטרליה ופורסם תחת הכותרת Consumer choice’ and public archaeology in and beyond the academy, גילתה החוקרת שרה קולי (Sarah Colley) ש"אינדיאנה ג'ונס" היתה התשובה הפופולארית ביותר לשאלה מה הביא סטודנטים דווקא ללימודי ארכיאולוגיה.
תגובתם של רוב הארכיאולוגים לסדרת הסרטים, אף שהם גולשים באלגנטיות אל תחום המדע הבדיוני לעיתים קרובות (הסרט הרביעי עוסק בחייזרים), היא סלחנית ואף מאמצת. לעיתים קרובות יוצמד התואר "אינדיאנה ג'ונס האמיתי" ("the real-life Indiana Jones") לארכיאולוגים חשובים, ואינדיאנה ג'ונס גם משמש השראה לספרות פופולארית שמבקשת לגעת בשאלות היסטוריות וארכיאולוגיות – הדוגמה הבולטת ביותר היא "צופן דה וינצ'י", ההצלחה המו"לית הגדולה ביותר למבוגרים בעשור האחרון, שגיבורו מתואר כבן דמותו. למרבה האירוניה, אינדיאנה ג'ונס עצמו, כארכיאולוג וציד אוצרות, הוא "מפסידן" כרוני. כבר בפתיחה של הסרט הראשון בסדרה המוקדשת לתיאור עלילותיו, מוצגת התבנית המתמיהה שתאפיין את כל עלילותיו – ג'ונס ימצא את האוצרות הנפלאים ביותר אבל לעולם יאבד אותם עד סיומו של הסרט.



סיכום
בשנותיה הראשונות של קום המדינה, הארכיאולוגיה עמדה בלב העניין הציבורי היומיומי. התגליות הרבות שנאספו אז בחפירות מצדה, במדבר יהודה, בירושלים ובגליל, עוררו את דמיון הקהל ורבים נהרו לפקוד את האתרים החדשים שנחשפו. אנשי רוח, סופרים, משוררים, אמנים, יוצרים כמו גם פוליטיקאים, גילו בקיאות מרשימה בחידושי הממצאים ורבים השתמשו בהם כמקור השראה בעבודתם.